<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יימר בר חשו</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ורב [הונא] דסבירא ליה קנה התופס לבעל חוב כדאמר בהדיא בפ"א דגיטין. מיהו איהו מוקי [לה] בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן. [כמו] דאמר רב חסדא התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן דתנן מי שלקט את הפיאה וכו'. ומסקינן התם, אמר אמימר ואיתימא רב פפא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם וכו', עד אי נמי עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני. כלומר לצורך עני. אבל גבי תופס לבעל חוב לא. כלומר ודאי הוי תופס וקנה בעל חוב. בשלמא למאן דתני לה משמיה דאמימר ניחא. למאן דתני לה משמיה דרב פפא [קשיא] דהא רב פפא סבירא ליה דלא קנה [כתובות פ"ד ע"ב]. מיהו י"ל נהי דדחויי מדחי ליה מיהו איהו (כרבי יוסי) [כר' חסדא] סבירא ליה.
ולית ליה ההיא דגיטין פ"א דתנן בפרקא קמא [י"א ע"ב], האומר תן גט לאשתי ושטר שיחרור לעבדי רצה לחזור בשניהם חוזר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים. ובגמרא יתיב רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה דרבי ירמיה ויתיב רבי ירמיה וקא מתנמנם, ויתיב רב הונא וקאמר שמע מינה מדרבנן התופס לבעל חוב כי הכא דאותו שקיבל שטר השחרור של עבד כיון שזכות הוא לעבד שיוצא לחירות, מיד קנה ואינו יכול לחזור בו. ואמר ליה ר' יצחק בר יוסף ואפילו במקום שחב לאחרים כי הכא דחב לרבו. וא"ל אין. אלא כההוא דרבי ירמיה דאמר להו הכי א"ר יוחנן, (התם) [התופס] לבעל חוב לא קנה. [ואם תאמר] מתניתין, כל האומר "תן" כאומר זכי דמי. פירוש אדם הנותן מדעתו מידו לצורך פלוני על ידי אחר. כיון דזכין לאדם שלא בפניו, וזהו מדעתו נותן לו, [הרי זה] כאילו מקבל מתנה בעצמו כאן, וכיון שהגיעה המתנה לידו זכה ואפילו עומד וצווח. שלוחו נמי כי אמר תן לפלוני כיון שזכין לאדם שלא בפניו, לשון תן "זכי" הוא. דכבר גמר בדעתו ליתן.
וההיא דבבא מציעא פ"א [י' ע"א] דאמר רבי יוחנן גבי מציאה דהיכא דאמר לו תנה לי ולא אמר זכה לי [דלא קנה חבירו]. היינו הרואה את המציאה דתן דידיה דאמר לחבריה לאו כלום הוא. אבל המזכה לחבירו בלשון תן, דעת אחרת מקנה אותה, תן הרי הוא כזכי. שהרי מוסר לו דבר שהוא שלו ליד שליח, והרי הוא כאילו מסר למקבל מקום שהוא זכות. אבל מציאה שזה שהמגביה עדיין המציאה תחת ידו לא אלים תן לי כזכי לי. ובירושלמי דגיטין פ"א [ה"ה] בהא דאומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור [זה] לעבדי וכו', בכל אתר [את] אמר תן כהולך והכא את אמר תן כזכי (מתניתין) היא. מתניתין זכה גט לאשתי, זכה שטר שחרור לעבדי וכו'.
ונראה לי אני הסודר אפילו למאן דאמר גבי פיאה ומציאה דמעני לעני דברי הכל זכה דמיגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה, גבי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אפילו אם אותו תופס לאחרים נושה בו בהאי לוה, דברי הכל אם תפס לעצמו זכה, לאחרים לא זכה. ולא שייך הכא מיגו דזכי לנפשיה [זכי נמי לחבריה], דמציאה ופיאה הפקר גמור הן לכל, וכל מי שרוצה לזכות קודם בהם זכה, וממון של כל אדם הן, ופיאה של כל העניים, ומציאה לכל אדם. ומיד כשהגביה זה לצורך חבירו כיון שאותו שהגביה לו היה ראוי בזה. וכן המגביה ראוי. הילכך מכח אותו זכות מזכה את חבירו שהיה ראוי לזכות כמוהו. הילכך אין כאן חב לאחרים לרבי יוחנן. אבל אדם שעשה עמו טובה והלוהו, ונכסיו אינן הפקר אלא בחזקת שימור, ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה לפרוע למי שנתחייב, ובעל חוב זה שתפס מְוַתר עתה שאינו רוצה לזכות במה שתפס, וכל שעה הוא אומר "לצורך בעל חוב פלוני תפסתי", נמצא הוא לא זכה לעצמו בתפיסתו לפי שלא היתה תפיסתו לעצמו. ונכסיו אלו עדיין ברשות הלוה, הילכך לא קנה הוא, ולא אותו למי שתפס [בשבילו]. אלא (בשל) [בעל] חוב אחר הבא להוציא מן הלוה יוציא מזה.
דהיינו דרבי נתן [גיטין ל"ז ע"א] מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה וכו'. וכל שכן בכאן שהממון בעין וזה לא זכה בו שמוציאין ממנו כאילו הוא ברשות בעליו ונותנין לשאר בעלי חובות הקודמים לתביעה. ונראה לי שאף סברא זו שייכא בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. דכיון דלאחרים תפס (ולימא) [ולית] ליה בהאי ממונא מידי, אכתי באחריותא דמריה הוא ומוציאין מזה ונותנין לזה.
ויימר בר חשו נראה שחכם היה, מדאמרו ליה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע (וא"ר) [והאמר ר'] יוחנן התופס לבעל חוב וכו'. ונראה דלאו היינו בר חשו דגרסינן בפ"ב דפסחים [מ' ע"א] הלכה דלתיתה גבי שעורים, דעבד שמואל עובדא בדורא דבי בר חשו לא נתבקעו ממש וכו'.
